לימודי תרבות אינדיאנית

מסע אל תרבות אינדיאנית

זהו המאמר השלישי על שבטי האינדיאניים של המישורים הגדולים. בקיץ האחרון הייתי עם בן זוגי לארי בסיור עומק במדינת מונטנה בשלוש שמורות אינדיאניות. המפגשים המרתקים, הכאב והייאוש כמו גם התקווה וההתחדשות מלווים את סיפורם העצוב של האינדיאנים.

הכתבה הראשונה עסקה בהכנת תופי הריפוי המסורתיים וחידוש שפת הסליש, הכתבה השניה עסקה בתביעה האזרחית הגדולה ביותר בתולדות ארה”ב של אלואיז קובל משבט הבלאק פיט בשם כל השבטים להחזרת כספים לאינדיאנים.

וחלק זה, השלישי מפגיש אותנו עם ההתכנסות המסורתית המרשימה של אנשי שבט הקרו. שנים עשר אלף חברי השבט ואורחיהם משבטים אחרים מתכנסים כל שנה משנת 1904 בשבוע השלישי של חודש אוגוסט לחמישה ימים מלאים של תרבות ומסורת.

מדינת מונטנה היא בית לשנים עשר שבטים אינדיאנים ובה שבע שמורות שונות, תשעה אחוז מאדמותיה מוגדרות כשמורות אינדיאניות וממצאים ארכיאולוגיים מראים שהאינדיאנים היו במונטנה כבר לפני 14000 שנה.

מצויידים בשמו של אחד מוותיקי השבט אצלו אנו אמורים להתארח, יצאנו לדרך.

שעתיים של נסיעה משום מקום לשום מקום. אין שילוט, אין הדרכה ואף לא חץ אחד שעוזר לאורחים למצוא את דרכם , ואולי משום שהאירוע לא מיועד לאורחים, והמקומיים כולם ממילא יודעים את דרכם.

הגענו למקום: עיר של אוהלי טיפי אינדיאנים, כולם בתלבושות המסורתיות בהתארגנות שלפני התהלוכה. סידורים אחרונים. לרגע היה נדמה שאנחנו בקרנבל פורים גדול אבל הפעם זה אמיתי. הרגשנו שונים ובולטים בשטח, קשה שלא להבחין שאנחנו משבט ה whitos כפי שמכנים אותנו המקומיים

התבוננו לכל הכוונים, כל האוהלים דומים. איך נמצא את זה של אולד קויוט?

“לא הביישן למד” מהדהד בראשי הפתגם ואני מחליטה לשאול. הראשון שנקרה בדרכנו הוא איש זקן וחביב, נראה מבטיח.

“אני מכיר את המשפחה של אולד קויוט, המקום שלהם שם בפינה הצפונית ליד הנחל” אמר תוך שהוא מצביע לכוון שולי המחנה, “הם כבר שמונים שנים שם. לכל משפחה מקום קבוע לטיפי, כל שנה באותו מקום. זו המסורת”.

חצינו את המחנה וכשהגענו לפינה הצפונית ליד הנחל נאמר לנו שזהו באמת המתחם של אולד קויוטי אך לא האחד שאנו מחפשים.כך הסתובבנו כה וכה עד שהבנו שאולד קויוטי הוא שם נפוץ מאוד כמו אצלנו כהן או לוי. בנתיים ההכנות לתהלוכה נכנסו להילוך גבוה: מבוגרים התיישבו על כסאות מתקפלים לאורך הדרך והילדים התיישבו למרגלותיהם, הרמקול מכריז הודעות אחרונות בשפת הקרו ואנחנו שממילא לא מבינים מנסים להשתלב, מחפשים את המקום הכי טוב בלי לדעת מאיזה כוון מגיעה התהלוכה. התופים מתקרבים ונשמעים כבר היטב. התרגשות גדולה. אנשי וילדי השבט במיטב הבגדים והקישוטים המסורתיים על גבי סוסים בתהלוכה מדהימה וצבעונית בזה אחר זה. אלף מאתיים סוסים בשיירה.

סוס ועוד סוס … ומי שאין לו סוס אני תוהה וכבר מגיעה התשובה : מי שאין לו סוס מקשט את הטנדר בשמלות שטיחונים ואריגי בד , מעמיס את המשפחה על הגג והרכב הופך לסוס 4X4 לכל דבר ועניין.

השיירה עוברת בזקיפות קומה, מידי פעם נזרקות סוכריות לעבר הקהל היושב לצידי הדרך ומוחא כפיים.

כולם מחכים לנופף לשלום לקרובי משפחתם ונראה שמתעורר זכרון קדום, גאווה של אנשים בגדולתם. לשעה קלה נדמה לי שהם שוכחים את האבטלה שיש בשמורה את התלות בקצבאות הסעד, את העוני ואת שאר האתגרים שהמציאות מזמנת להם, וחוזרים לזקוף את קומתם.

אני מחייכת אל המשפחה שיושבת לשמאלי ומעיזה לשאול

“איך זה שרק בשבט שלכם יש תהלוכה”?

“זה קשור להסטוריה שלנו. פעם השבט שלנו חי במישורים הגדולים והיה נודד אחרי עדרי הבופלו. היו מקפלים את האוהלים ומתחילים לצעוד. זה היה מאוד חגיגי. ראשונה הולכת האישה שנושאת את המקטרת, אחריה נושא התוף ואחריהם הזקנים. כיום לא נודדים אבל פעם בשנה בתהלוכה יש לכולם הזדמנות לראות את כולם ולהכריז כל מיני הודעות כמו מי התחתן, למי נולדה נכדה. זה חשוב שהילדים יכירו.”

התהלוכה חוצה את אזור הדוכנים השוקק, עוקפת את אזור האוכל המסורתי ונכנסת אל הרחבה המרכזית מלווה בתופים . הרחבה המרכזית היא הלב. שם כ 500 אנשים כולם רוקדים את הריקודים המסורתיים מלווים בתופי POW-WOW ענקיים , על כל תוף כשבעה מתופפים שגם שרים. השירים לא דומים לשום מבנה מוסיקלי מוכר. אחרי כשעה ויותר, ייקראו אל הבמה ילדים בגילאים שונים ויינתנו פרסים על הצטיינויות שונות בלימודים ובתחומים אחרים לגאוות כל המתכנסים.

עכשיו כבר כמעט צהרים התהלוכה התפזרה ואנחנו לא הספקנו לפגוש את אולד קויוטי , כשמצאנו סוף סוף את המיקום הסתבר לנו שלא חש בטוב ואפילו הופנה לאישפוז ומנוחה.

הבת שלו עזרה לנו למצוא את האוהל של גלדיס. היא המארחת השניה שקבענו איתה מראש

“יופי שהגעתם, אני שמחה, עכשיו אני חייבת לעזור לנכדים להוריד את הבגדים של התהלוכה אבל   אתם תשארו כאן לצהרים ותראו אותי רוקדת”! אמרה וקרצה לעבר לארי.

גלדיס היא אישה גדולה כבת שישים ואולי יותר. היא משמרת את המסורת המפוארת של קישוטי השמלות של השבט. את העבודות המדהימות שלה ראינו במוזיאון האינדיאני במנהטן הן נבחרו לייצג את שבט הקרו. עבודות חרוזים משולבים בקוצי דורבן.

“אני בערך ארבעים ושתיים פאונד “סו” ושלושים ושמונה פאונד “בלאק פיט” היא מצטחקת

“אז איך את “קרו” ? שואל אותה לארי שרגיל בענייני סדר ונוהל

גלדיס מחייכת ומסבירה “אתה לא חייב להיוולד קרו, לא חייב להיות קשר דם או אילן משפחתי כמו בשבטים אחרים כדי להיות שייך לשבט. צריך רק הצהרת כוונות state of mind””

פירוש השם “קרו” או כפי שהם מבטאים זאת בלשונם APSAALOOKE אנשי הציפור גדולת המקור והכוונה לרמוז על חדות מחשבה כמו העורב. ברכת השלום של בני השבט היתה בעבר מלווה במעין נפנוף כנפיים. הקרו נחשבו כאחד השבטים הצבעוניים ביותר במישורים. יחסיהם עם הלבנים ועם הממשל ברב המקרים היה טוב דבר שעזר להם לקבל יותר משאבים וכמובן את האישור לקיים את ההתכנסות השנתית שלא ניתן לאף שבט.

סוף דבר: גלדיס מדהימה. היא מביאה עימה את הלב הפתוח למפגש, מסכימה לפנות מקום לאופטימיות ושמחה ולא רק לעצב ולקושי לאולד קיוטי נאחל רב בריאות

ואנחנו…שהתחלנו להיות רעבים, המשכנו בעקבות הריח וקנינו מנה של FRY BREAD מעין פיתה שטוחה מטוגנת ועליה תבשיל בשר בופלו טחון עם עגבניות חסה וגבינה, זהו הפלפל המקומי.

זכות גדולה להביא את סיפורם של האנשים המקסימים האלה אשר מנסים להחזיר את השפה הרוחנית והגאווה המחודשת אל שבטם. למדתי הרבה על ענווה על אמונה בדרך ועל היכולת לראות את היש גם כשנראה שהוא מעורפל.

כיום גדולתם, חכמתם, אומץ ליבם תמימותם ונדיבותם נשכחה, זהותם אבודה והם מנסים להשיב לידיהם את זכויותיהם הטבעיות המוסריות והחוקיות.

הרי “אפאצ’י” הוא לא רק הליקופטר צבאי של חיל האוויר,

“פונטיאק” הוא שמו של צ’יף אינדיאני לפני שהפך לרכב

ו”צ’ירוקי” הוא שם של שבט לפני שהפך לג’יפ.

צייד הבופלו

הבופלו מייצג את השפע והקיום עבור השבטים האינדיאנים של המישורים הגדולים. הבופלו, חיה גדולה ומרשימה, מתנהלת בעדרים. מסורת של טקסי תודה לפני היציאה לצייד ואחריה היתה ציר מרכזי של המורשת.

הבופלו סיפק לשבט את כל הצרכים: מהבשר שניחן באחוזי חלבון גבוהים ואחוזי שומן נמוכים, הצמר והפרווה לכסות, העורות לבניית הטיפי( האוהל המסורתי)   ולהכנת התופים ובכל חלק אחר היה שימוש: קרניים גידים פרסות שיניים ועצמות . הכל נעשה מתוך הכרת תודה וכבוד רב .

השבט היה נודד בעקבות עדרי הבופלו במסלול קבוע

הציידים היו צמים כמה ימים לפני היציאה לצייד, ובתהליך של חיבור רוחני עם רוח החייה היו מבקשים שתתמסר ותסכים להיות בשירות ושבאופן שבה תתן את עצמה תוכל ללמד אותנו אדיבות ונתינה. הציד הוא מעין קשר רוחני חזק שבין הצייד לניצוד, עם הרבה קדושה. בסיסה של קדושה זו בהבנה העמוקה של מעגל החיים על הקבלה והנתינה שבו.

שיטת הציד היתה מאוד ייחודית: הציידים היו עוטים פרווה ושמים ראש של בופלו על ראשיהם שלהם כך נבלעו בתוך העדר , בתנאים הטופוגרפים הם חיפשו מקום צר מעין משפך שבקצהו יש מצוק אליו יוכלו להבריח את העדר, החיות שנפלו מהמצוק היוו מזון לכל החורף.

הממשל שהחליט “לתרבת” את האינדיאנים ולהפוך אותם לאזרחים חקלאים השמיד את עדרי הבופלו באופן שיטתי. .הוצאו משלחות כדי לחסל את כל העדרים זו חיה מאוד רגועה קלה לחיסול, ניתן לשבת בנחת ולירות ברובה בלי שהעדר בורח, למשל ב- 1883 הכחידו בכמה ימים עשרת אלפים בופלו בפקודת הממשל..

מדיניות החיסול גובתה גם בהקמת גדרות סביב מקווי מים כדי שלא יוכלו לשתות וכך יואץ תהליך השמדתם.

ב 1865 היו כחמישה עשר מליון בופלו, כיום יש כמאתיים חמישים אלף בשמורות ציבוריות ופרטיות.

הממשל השמיד את הבופלו בצורה שיטתית כדי לדחוק את אורח החיים המסורתי של שבטי המישורים ולהפכם לחקלאים. שבט הקרו היה השבט היחידי ש”הסב נחת” לממשל נפרד בעל כורחו מאורח החיים המסורתי וקבל על עצמו את גזירת החקלאות. כפרס על כך הממשל אפשר לשבט   להתכנס ביריד חקלאי אחת לשנה דבר שנאסר על שאר השבטים.

היריד הראשון היה ב 1904 , עם השנים הוכנסו גם אלמנטים מסורתיים כמו התהלוכה והריקודים דוכני אומנות ומזון

וכך הפך להיות ה-א י ר ו ע המרכזי של שבטי המישורים המחבר את העבר והמורשת עם מפגש משפחתי מורחב של חמישה ימים ו שנים עשרה אלף משתתפים.

הכותבת נטע אלוני תלמידה ומורה. מובילה את מרכז “טנקה” במעגן מיכאל משנת 1999 כמרכז לסדנאות וקורסים המחברים את החכמה השיבטית האינדיאנית עם “כאן ועכשיו”, מנחה מעגלי נשים “שיבטית ועכשיווית” ומתמחה בתופי הריפוי האינדיאניים. לאינפורמציה נוספת ניתן להכנס אל האתר

www.tanka.co.il

מאמר נוסף בקטגוריה גוף נפש

You may also like...

Leave a Reply